מכונת תקווה – בוני עולם

“כרגע אין לרפואה מה להציע לכם” אמר לנו הרופא בקרירות מקצועית. “תבדקו עוד כמה שנים. אולי הרפואה תמשיך להתפתח”.

איכשהו הגענו הביתה. איכשהו רוקנו את כל נאד הדמעות שלנו, עד שכבר לא ירדה אפילו דמעה אחת. איכשהו הגיש לי בעלי ספר טלפונים פתוח ב”בוני עולם” ואמר לי “תתקשרי”. אמרתי לו שאם אין לרפואה מה להציע לנו, גם “בוני עולם” לא יוכלו לעזור. הוא התקשר בעצמו.

כבר בפגישה הראשונה אמרו לנו: “הוא צודק שלרפואה בארץ אין כרגע מה להציע. לרפואה העולמית יש בהחלט”. ומכאן ואילך התחילה לנוע מכונה אדירת מימדים. פקסים, בדיקות, עוד פקסים, שיחות טרנסאטלנטיות, עוד פקסים,  למכונה קראו בוני עולם, היו לה גלגלים של עשייה ושקשוק של תקווה גדולה. ענקית. היינו בחו”ל, לא פעם אחת. לתקופות לא קצרות. היו המון ימי תקווה, בהם “בוני עולם” ניצחה על המלאכה וכולנו הרגשנו שמתקדמים והנה-הנה כבר נעגון ביעד הכל כך מבוקש, והיו ימי יאוש בהם ,בוני עולם” רק עמדה לצידינו בהשתתפות, הניחה יד מבינה ותומכת על הכתף, וחיכתה שנאסוף את עצמינו בדרך לתקווה הבאה בתור.

ו- הנה אפרת….

תמונה אחת ששווה יותר מאלף מילים.

תינוקת אחת ששווה יותר מאלפי ימים של ציפיה פוצעת, וממאות אלפי שקלים שהיו מחיר החלום שלנו.