אני כבר מאושרת

עד עכשיו לא הרשיתי לעצמי להיות מאושרת. אפילו לא לרגע.

לא כששמעתי את הפעייה הרכה יוצאת לאויר העולם, גם לא כשחיבקה אותי המילדת בהתרגשות אפילו לא כשהבטתי בפניה הקטנטנות והסתכלתי לתוך עיניה.

לא הייתי מסוגלת. פחדתי.

כל כך הרבה פעמים כבר קברתי חלומות ותקוות. כל כך הרבה פעמים רקמתי חלומות והם נקרעו באחת מול עיני הדומעות.

אפילו בסרט הזה כבר הייתי. כבר ליטפתי לחי רכה של תינוק כשלמחרת הוא לא היה עוד, כבר שרתי שירים ליד האינקובטור כשברגע אחד מר הפך השיר למספד…

פחדתי לשמוח. פחדתי להרגיש את האושר. פחדתי להאמין.

התקשרתם כדי להתרגש איתי ביחד, אני הייתי קרה ומסויגת. רועדת כולי מפחד. לא מרשה לעצמי להאמין שתמו ימי הרעה והנה, הגיע גם הטוב.

אבל הוא הגיע, ב”ה, למרות כל הפחדים.

היום שוחררה נחמי מהפגייה. חזרנו הביתה.

ודבר ראשון התישבתי לכתוב לכם את המכתב הזה. כי מי כמוכם קשור ושייך לנחמה הגדולה והעצומה הזו.