טיפוס קשה משני זוויות – עדות מטלטלת

בס"ד

הטיפוס היה קשה.

הר מירון. התאריך י"ח באייר ל"ג בעומר ה'תשע"ז יום ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, צעדנו כמו רבבות האחרים אל עבר התחנות המיועדות,

עמדנו ביחד בפקקי העומסים המוכרים שחוזרים על עצמם מידי שנה, כמו הצפיפות המקבלת את פנינו בירידתנו מהאוטובוס תוך כדי נסיון לפלס דרך בינות לאלפים הגודשים את הטרמינלים שלבשו עטרת חג זה בצבעו וההוא בגוונו.

אבל הלב—

הלב בפנים מתעלם מכל הדחקות. ובמכוון. הוא ממלא את עצמו בציפיה דרוכה לבוא וליראות בהיכל הישועות. שם סמוך לציונו של הרשב"י יפתח הוא את מעיינותיו. ויתן לתקוות חבל להיאחז בו. "הכל יהיה שווה" לוחש אותו קול פנימי בנבכי ליבנו…עוד טיפהל'ה להידחף וכל המאמץ יתגלה כשווה.

וכאן משתלב חלק הטיפוס הקשה במעלה ההר בו פתחנו את סיפורנו. כמרבית ה'ל"ג בעומרים' אף הנוכחי אודותיו אני מספרת בחר להיות קיצי במיוחד. שמשי בנדיבות ומייזע. קולות המולה המרכולית נשמעו מכל עבר. כריזות משטרה להורים המחפשים אחר ילדיהם נשמעו היטיב בוקעים ממפלצות המתכת המרעישות ופגע כחץ בלב.

"גם הם מחפשים.. אבל…………….."

כל הדחק והמכשולים לפתע נדמו כאין וכאפס. הכל התגמד בבת אחת את מול הקושי העצום המביא אותנו בעיצומו של חום לנסות שוב ודווקא כאן במירון

חושב אולי להוסיף נקודה קריטית. נכון לעיתוי בו מתרחש המתואר. אנחנו נשואים מזה כשש שנים. אמנם מאושרים אבל כאובים.. נכון משלימים אבל מרוקנים… כן מחויכים אך בוכיים.

ולא! זאת לא ההשתדלות הראשונה שעשינו.. הכאב שמלווה אותנו בכל רגע בחיים לא מרפה ולא עוזב השקט הדומם בביתינו בשנים החולפות אינם נותנים מנוחה אדרבה.. כמה התרוצצנו. איפה לא ניסינו. אצל מי לא ביקרנו. וממי עוד לא התברכנו..

הרשימה ארוכה מספיק בשביל לעקוף את אורך הנסיעה שזה עתה ירדנו ממנה. רופאים זוטרים ובכירים. מרפאות ומחלקות. רבנים ואדמו"רים. הבטחות וקבלות. תפילות ודמעות.. כל זה הם חלק קטן בשרשרת הייסורים אתה אנחנו מתמודדים ביום יום. אז בוודאי שעשינו השתדלויות עד כה. אבל ישועה עדיין לא נראית באופק, את ההחלטה להצטרף למסע המדובר קיבלנו כמובן מאליו לאחר עוד תשובה שלילית שריסקה בפעם המי יודע כמה את מה שנשאר עוד מהנפש. רצינו לעמוד אצל הצדיק ולפחות ליידע אותו ולהתחנן אצלו שהכאב יפחת.. ימעט.. ולקרוע שערים כדי שהוא ייעלם לגמרי. סבלנו מספיק.. "כדאי הוא רבי שמעון" הדהדו המילים המוכרות בראשינו…אנחנו שם השנה!

תוך כדי שאנחנו מסדירים נשימה מההתנשפות הכבידה. כך במרכזה של העלי'ה נחתו עינינו על הדוכן ההוא… שם עמדו אנשים ממממ.. חלקם מוכרים לנו, שהציעו לנו לברך על לגימה קרה לכבודו של הצדיק. הם קראו בקול מספר משפטים ו…..אופס….. נפל לי האסימון!!

אני מסתובבת לבעלי מתרחקת מבליל ההמון ואני מתארת בפניו כי בתחילת השבוע "עברתי" על העיתון כמנהגי מעת לעת לצד הקפה. וראיתי מודעה. לא ייחסתי לה חשיבות יתירה ודפדפתי הלאה. "אני חושבת שיש פה קריאה לפעולה. את שומע? אני קיבלתי סימן!

הארגון הזה כאן מאחוריך הרי לא חדש לך.. לא חדש לי? –הוא עונה- מידי מוכר לנו לצערי.

כן, נו ה"בוני עולם" הזה פרסמו שהם יחלקו בל"ג בעומר שתיה. סגולה שנקראת ח"י רוטל משקה" אתה רואה מה כתוב?.. תקרא את השילוט. "קבלה מידם סגולה לחשוכי בנים"…..אתה מבין??

זה ההשתדלות שלנו לפני רבי שמעון. עשינו הכל וניסינו הכל..

בעצם כמעט את הכל.. חוץ מזה…

הוא הנהן ראשו בהבנה ומיד ניגש לעמדה. שלף את האשראי ..לא שאלתי ולא ביררתי. רק ראיתיו חוזר אליי בצעדים קלילים. "בואי נעלה לציון. אני מרגיש חדש!!"

התקווה חזרה לפעום בנו. ומי יודע אם מעשה זה יעמוד לנו לזכות? להפסיד, ממש כבר אין מה.

עד לערב לשעה בה חזרנו הביתה אל מעוננו השומם הרגשנו שונים. נישאים. מין תחושה טובה ריחפה באוויר. חזרנו אל שגרת חיינו מלאת הניסיונות. והפעם כששביב תקווה מחודשת מפיכה את רוח ההישרדות בשדה המדמם.

תקשיבו טוב! עברו חודשיים! …אחרי שנים של אכזבות מרות. אחרי אינספור סבבים כושלים. התבשרנו בבשורה שגרמה לנו לצרוח. לדמוע ולרקוד. אכן "הכל היה שווה"…

השנה תשפ"א . בעלי ואני נעלה שוב למקום הצפוף החם והרועש…ולמען האמת הטיפוס יהיה קשה יותר בהרבה… בכל זאת ילד בן שלוש לבוש חליפה חגיגית. לא מקל על הסחיבה… כן?

אבל הלב—

הלב מלא ודומע והפעם באושר נוצץ.

השנה שוב נעצור ליד אותם אנשים טובים שהיו שליחים טהורים וזיכו אותנו בסגולה הנפלאה שהביאה לנו את שימעל'ה המתוק….

נגיד להם : תזכו למצוות והלוואי וידעו זאת עוד אנשים ותהיו שוב שליחים של שימעל'אך נוספים….