אני מסתכלת בתמונות שפיתחתי לכם ולא מאמינה. זו באמת התינוקת שלי שצוחקת כאן בתמונה? זו לא עוד אחת ממודעת פרסומת?
אני שומעת את הבכי הענוג שלה וצובטת את עצמי פעם אחר פעם. זו התינוקת שלי שפועה שם? שלי באמת? זה לא כמו תמיד הבכי מהשכנים, שצובט לי את הלב בגעגוע?
אני מנדנדת אותה ברוך ולא מאמינה שאני, מירה, העקרה, חשוכת הילדים, מנדנדת את בתי שלי, עצמי ובשרי. כבר התיאשנו לגמרי, אתם יודעים. כבר לא האמנו. כבר שקלנו אימוץ ובררנו על אומנה—
והנה היא כאן. אמיתית יותר מאמיתית. חלומית יותר מבכל החלומות.
הילדה שלנו. ושלכם.
תודה על הכל-הכל-הכל!!!