ברית של אושר

לבוני עולם, שלום

זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על כך עם מישהו. אפילו בבית מיעטתי לדבר על זה. זהו, כך גזרה ההשגחה העליונה, זה נסיון ואין מה לדבר.

חיים-לייב שלנו היה בחור חמד, משכמו ומעלה. כשהיה בשידוכים לא היה לנו רגע של שקט. השדכנים רדפו אחרינו ביום ובלילה, מציעים לנו דירות במרכז הארץ עם ‘קעסט’ לחמש שנים ולעשר…  אחרי תקופה קצרה התארס חיים-לייב עם בחורה נהדרת שאבא שלה שם עין על חיים-לייב שלנו כבר בגיל שש עשרה ורצה אותו בכל מחיר.

אלא שאחרי חמש שנים הוא כבר לא רצה אותו בכלל.

לא היינו מעורבים בכלום כל התקופה. התפללנו המון, כמובן, וציפינו מאד לבשורות טובות בבית הצעיר, אבל מעבר לזה לא ידענו דבר. לא פלא איפוא שכששמענו שהבית הצעיר עומד על סף פרוק – התמוטט עלינו עולמנו. בכפליים.

כלתנו לשעבר התחתנה מהר מאד שוב ושנה לאחר מכן כבר שמענו שנולד לה בן. וחיים לייב שלנו? התאמץ בכל כוחו להמשיך את שגרת לימודו ולא להישבר, אבל אנחנו ראינו מצוין איך הפרח המיוחד שלנו הולך ונובל.

שוב התחלנו מסכת שידוכים, ששום דבר בה לא דמה לזו של שש שנים קודם.

חיים לייב היה עדיין אברך צעיר, אבל איזו אישה צעירה שרוצה להתחיל פרק ב’ בחייה תרצה אחד כזה שכולם יודעים שאין לו סכויים?

עברנו מסכת קשה ומייאשת. בסופו של דבר, אחרי חמש שנים ארוכות, עמד חיים לייב תחת החופה עם אלמנה צעירה, אמא לשלושה קטנים.

חיים-לייב הפך להיות האבא המסור שלהם ואנחנו נכנסנו לנעלי הסבא והסבתא. הוא למד איתם והלך איתם לתפילה, הם קראו לו אבא ולנו סבא וסבתא, אבל למרות השמחה והנחת היה לנו עדיין בלב חור ענק שמאן להתמלא.

עד שהגעתם אתם וערערתם על כל המסקנות הקודמות. אמרתם ששום דבר לא סופי ושתמיד אפשר עוד לנסות.

חיים-לייב בקושי רצה. הוא היה שבע תסכולים וכאב, אבל אתם דחפתם, והובלתם, והמרצתם—

ומהתוצאה של כל זה אני חוזר היום, נרגש ומודה במידה שאי אפשר אפילו לתאר.

חיים לייב עם טלית צחורה, בוכה כתינוק, מכניס את בנו בכורו בבריתו של אברהם אבינו.

פלא שלא היתה שם באולם הקטן אף עין אחת יבשה?