שרי היא ילדתי הרביעית. בת ראשונה אחרי שלושה בנים. שתים עשרה שעות אחרי שנולדה הגיע בעלי עם הבנים הנרגשים כדי לראות את הנסיכה. עלינו לתינוקיה אבל היא לא היתה שם. חיפשתי אותה שוב, ושוב, והיא איננה. התברר שמשהו לא היה תקין, ולקחו אותה למעקב בפגייה. אלך לשם וכבר יסבירו לי הכל. לא הלכתי לשם, אלא רצתי. כשהלב שלי דופק בפראות והידיים רועדות מרוב מתח.
אני מייגעת אתכם בפרטים הקטנים, אני יודעת, אבל ככה זה תמיד אצלי. בורחת מהדבר הגדול והמרכזי אל כל הדברים הקטנים שסביב.
הדבר הגדול והמרכזי היה ששרי נולדה עם מום בלב. לא מום קשה מדי, אבל עדיין מום. יהיה ניתוח אחד כמה שיותר מהר, צנטורים נוספים לפי הצורך עד גיל שמונה-תשע, אחר כך מן הסתם ניתוח נוסף ועוד אחר כך? ימים יגידו.
אני מחלקת את החיים שלי לשניים. עד הרגע הנורא ההוא בפגייה, מול הקרדיולוגים והסבריהם המלומידים, ומן הרגע ההוא.
המום אולי מוגדר כקל בשפה המקצועית, אבל חייה של שרי איתו לא היו קלים. מן הרגע בו נולדה היא היתה ילדה של בית חולים. ארבע פעמים פתחו את ליבה על שולחן הניתוחים, ארבע פעמים פסק ליבה מלפעום ועימו ליבותינו שלנו, כשהיא מחוברת למכונת לב-ריאה, את הצנטורים של בין לבין כבר בכלל הפסקנו לספור ועל מחלות החורף שתמיד פגעו בה קשה מהרגיל בגלל רגישותה הרבה – אני בכלל לא מדברת.
פעמיים טסנו איתה לחו”ל למרכזים הרפואיים הגדולים שם. שהינו שם חודשיים ויותר, כשהיא מתנתקת מבית הספר ומהלימודים, מהמשפחה ומהחברות. לא היה לה קל, אבל השתדלנו לחזק את רוחה ולהאמין, יחד עימה, שזה מה שבחר עבורה בורא עולם וזה מה שהכי טוב עבורה, גם אם קשה לראות זאת.
שרי היתה ילדה של תפילות. כמה פעמים גמרו את התהילים בשבילה, כמה קבלות קיבלו למען רפואתה, כמה תחינות. כמה דמעות. בגיל 24 היא התחתנה ברוך השם, עם בחור נהדר שסובל מבעייה בכליות.
שניהם הכירו את בית החולים היטב היטב מצידו הפנימי, שניהם ידעו דבר ושניים על החיים האמיתיים ולשניהם חיכה עתיד שברירי ולא ברור שרק תפילות ותפילות ותפילות מרפדות אותו, מקוות לטוב.
על ילד אפילו לא העזנו לחשוב. שרי לא היתה בריאה כשהתחתנה, וכולנו ידענו זאת. הרופאים חששו מאד וגם אנחנו.
אבל שרי ובעלה רצו כל כך, והשתוקקו, ואתם הייתם בשבילם, נכונים לעשות הכל כדי למלא את המשאלה הגדולה והנשגבה הזאת.
בררתם, חקרתם, אספתם מידע. הפגשתם אותם עם רופאים מומחים שלהם נסיון ספיציפי בבעיות מעין אלו וגם סיפורי הצלחות, דאגתם למעקב צמוד אצל פרופסורים מהשורה הראשונה, השתתפתם בסכומים הגבוהים, שלנו, עם חובות הענק מכל הניתוחים וההוצאות הרפואיות, לא היה סיכוי לממן, ונשאתם על ליבכם את המתח והדאגה, ממש כמונו.
היום, כששרי ובעלה הם הורים מאושרים לילד מקסים – אני חשה צורך לכתוב לכם את המכתב הזה.
לא רק כדי להודות, יש דברים שהתודה מתגמדת לעומתם, אלא גם כדי לשתף. שתדעו מה הילד הזה, בן לשרי היקרה שלנו, מה הוא בשבילה, מה הוא בשבילנו.
היו ברוכים תמיד!
Created By