שכבנו זו לצד זו, באלונקות צמודות כמעט, שרק וילון דקיק מפריד ביניהן. הייתי חיוורת וחלושה, אבל האושר הגדול גבר על כל תחושה אחרת. את הלילה האחרון העברתי במקום שקט וסגור בניגוד משווע לשאון והרעש שמילא את הרחובות בהמולת ליל פורים, בקומה שמעלי נחה לה אותה שעה פעוטה זעירה ורודת פנים וקמוצת ידיים. פעוטה בת שעה אחת בלבד שסרט ורדרד עם שמי מונח על זרועה. הפלאפון הקטן נח לידי ואני ספרתי בקוצר רוח את הדקות עד השעה שש. בשש, כך החלטתי, אתחיל להעיר את כולם. הבשורה הטובה שלי נפלאה מספיק כדי להצדיק זאת. גם אם פורים היום והילדים הלכו לישון מאוחר אחרי המסיבה אותה קיימו השנה יחד עם השכנים בהתחשב בנסיבות.

גם הדקות הארוכות האלו הסתיימו בסוף ואני חייגתי באצבעות רועדות את המספר המוכר של הבית. "רק אני", לחשתי לאמא שלי ולבעלי, "רק אני רוצה לבשר להם". הלו? בת השכנים עונה בקול מנומנם. אני מספרת לה ומבקשת ממנה לא לצעוק שום תגובה נרגשת אלא לקרוא מהר מהר ליענקי, הגדול שלנו. רוצה להיות זו שמספרת, זו שמביאה את הבשורה המשמחת אל היום החדש. שלושה בנים לנו, לקטן שבהם כבר עשינו פאות לפני חודשים מספר. ועכשיו תינוקת. תינוקת ראשונה. כמה מרגש זה יכול להיות.

יענקי לא יודע את נפשו. שמוליק אחיו כמוהו. הם שניהם מעירים את ישראל בן השלוש וחצי שניגש אל הטלפון בקול אמצע השינה. תינוקת? תינוקת באמת? וואוו, ועוד בפורים?

אני חלשה כל כך, אבל הקפיצות הצוהלות שם בבית וקריאות האושר הנלהבות כל כך משכיחים ממני הכל. תינוקת, אני לוחשת לעצמי. תינוקת באמת שוכבת שם בקומה שמעל, ועוד מעט, כשרק אתחזק קמעא, אוכל לראותה שוב ולחבוק אותה בזרועותיי בתודה אין קץ.

הפלאפון לצידי והאושר המתרונן מחייג את המספרים במקומי. שתי אחיותיי. גיסתי. תמר, חברתי הטובה מן העבודה. בת. כן, בת. אחרי שלושה בנים הצטרפה לה הנסיכה למשפחה. קריאות השמחה וההתרגשות מטביעים אותי בגלים מתוקים של אכפתיות ואהבה. אני לא נלאית מלהתרפק שוב ושוב על המתנה הענוגה הזו שהונחה בזרועותיי אך לפני שעה קלה. קטנטונת, פצפונת כל כך. מלאכית. בת. נסיכה אמיתית. כמה עמוק וקסום הוא האושר. אם לא שבעלי היה בורח לי מהחדר כדי לשמוע מגילה בבית הכנסת בוודאי הייתי שוכחת למה כולם מסביב כל כך שמחים היום.

"מתרגשים, הא?" מחייכת אלי האשה החיוורת מן האלונקה הסמוכה, זו שרק וילון דק מפריד בינינו. היא לא צריכה להתאמץ כדי לשמוע כל מילה. אי אפשר בכלל אחרת.

"ב"ה", אני עונה. "מופתעים לגמרי".

"מזל טוב לך", היא מרחיבה את חיוכה, "שיהיה לך הרבה נחת. בת, נכון?"

אני מחייכת בגאווה חדשה ולא מוכרת של אמא לבנות. "בת. אחרי שלושה בנים. ואת?"

"אה, אצלי זה לא מזל טוב", היא מפטירה מהר מהר, "בת ראשונה אחרי בנים. הו, זה נפלא. תגדלי אותה בקלות ובשמחה".

אני עונה אמן קצת בשקט ונושכת חזק את השפה התחתונה. טיפשה שכמוני. וכי מה חשבתי לעצמי? שקועה כל כך בבועת אושרי הקסומה ששכחתי לגמרי שעוד כל מיני נשים מגיעות לכאן אל חדר ההתאוששות הזה, ולא כולן מאושרות ושמחות כמוני.

שני רופאים נכנסים לחדר, ניירת בידיהם. הו. עכשיו יבדקו מה המצב ואולי יאשרו לי לרדת כבר למחלקה לראות את התינוקת שלי. רטט גואה בי. עמוק וחזק יותר מן הפעמים הקודמות. מדהים לראות איך מפעם לפעם הופך הלב שלך ליותר ויותר 'לב של אמא' וחוטים רכים קושרים אותך אל העולל מהר יותר, עמוק יותר.

אבל הם מדלגים עלי, שניהם, וניגשים דווקא אל האלונקה הסמוכה. הם סוגרים את  הוילון, אבל הוא דקיק כל כך שזה לגמרי לא עוזר ואפילו שאני מסתובבת לצד השני ומתאמצת לא להקשיב בכלל – אני שומעת בכל זאת הכל, מצוין, ואני מרגישה איך נמלים קרות מטפסות עלי בלי רחמים.

הם מתייעצים ביניהם, הרופאים, ומחליפים מידע והיסטוריה רפואית. אני לא מאמינה למה שאני שומעת, אבל המילים חדות וברורות מדי מכדי שלא אשמע אותן. זו הפעם ה-12. הפעם ה-12 בה נמצאת כאן השכנה שלי, שאפילו את שם משפחתה אינני יודעת, אבל היא קרובה פתאום כל כך לליבי. שתים עשרה פעמים כבר מילא האושר את ליבה, והתקווה הגדולה, והציפייה העצומה הזאת למתנה הנפלאה בעולם שתזכה לחבוק בעוד חודשים מספר ושתים עשרה פעמים התרסקו כל התקוות באחת אל סלעי המציאות והכאב האיום. בת ראשונה. שלושה בנים. ולה אין אפילו בת אחת שם בבית וגם לא בן אחד ויחיד. כלום. רק תקוות מרוסקות ושתים עשרה פעמים כאלו שאיך יכול בכלל הלב להכילן???

הפלאפון שבידי רטט. שיחה נכנסת. לא עניתי. לא היה לי כוח. ואני כך מתקשרת, לידה ובאוזניה, לעוד אחת ועוד אחת. שוב ושוב חוזרת על אותן מילים מאושרות בלי לדעת איך הן מחוררות בלי רחמים את הוילון הדקיק ואת הלב השבור שמאחוריו.

"אני כל כך מצטערת", אמרתי לה כשעזבו הרופאים, "לא חשבתי לרגע ש— את חייכת, ואיחלת לי ו—"

"אה, זה בסדר", אמרה לי היא ושוב חייכה קלות, כשרק עכשיו אני יודעת כמה כוחות דורש ממנה החיוך הזה, "זה לא הזמן בשבילך להצטער עכשיו. את צריכה עכשיו להתחזק, לאסוף כוח, לשמוח"…

לא הספקתי אפילו לענות לה כי שני הרופאים סיימו בינתיים לסכם את הדברים במחשב שבפינת החדר ועברו אלי, משחררים אותי לירידה למחלקה.

"בשורות טובות", הספקתי ללחוש לה עת שקשקו גלגלי האלונקה. "הרבה נחת", ענתה היא לי בקול חם, "גידול קל!"

מחלקת היולדות ציפתה לי כמו שזכרתי אותה מלפני שלוש וחצי שנים, אבל הפעם ראיתי אותה מבעד למסך מטושטש כמעט. היא, לאה היקרה הזו שמאחורי הוילון הדקיק, טרם זכתה לבקר בה אפילו פעם אחת.

זמן קצר אחר כך הגיע בעלי. הלך להתפלל, שלח את הילדים ושב לדרוש בשלומי. "את המתנה עדיין לא הספקתי לקנות", אמר לי, "אבל היא בדרך בעז"ה. שרשרת פנינים, כמו שחלמת תמיד".

הוא בשום אופן לא הצליח להבין למה במקום להגיב בחיוך נרגש ומודה פרצתי בבכי.

משברי המילים שסיננתי בקושי ניסה להבין על מה הסער.

"יש לי כבר את הכסף", אמר לי, "כבר הרבה זמן שאני שומר, שם בצד"…

"אז אל תקנה אותה", התחננתי, "אל תקנה לי לא פנינים ולא שרשרת, אנא".

הוא הביט בי במבט מוזר. "מתנה. אני רוצה לקנות לך מתנה יפה, שתשמח אותך. למה לא?"

"אני את המתנה שלי כבר קבלתי", אמרתי לו, חושבת על התינוקת המקסימה שלי. "אתה יודע איזו מתנה עצומה זו? תינוקת בריאה, יפהפייה, מתנה שנשלחה אלינו ככה ממרומים בלי שקרענו בשבילה את השמים ואת עצמנו. תחשוב שיש כאלו שלא זכו לזה אף פעם. אף פעם. האישה הזו ששכבה לידי בחדר ההתאוששות, למשל. שומעת אותי מתארת מליון פעם את הרגעים הכי נפלאים בעולם כשהיא—כשהיא—- שתים עשרה פעמים היא—"

הקול שלי נחנק. השם יודע כמה חלמתי על שרשרת הפנינים הזו. מארוסי אני מצפה לה… אבל הפעם אני לא רוצה אותה. "תיתן את הכסף הזה לצדקה", בקשתי ממנו. "תתרום אותו למישהו שזקוק לכסף הזה מאד. ותגיד שזה לזכות אשה אחת, לאה, קוראים לה". לא יודעת את שם משפחתה ולא את שם אמה, אבל אני יודעת ששתים עשרה פעמים היא כבר היתה קרובה למתנה הזו, חלמה עליה בלילות ואולי כבר קראה לה בשם – ובסוף חיכה לה כלום אחד קר וריק ומנפץ.

בעלי אמר שאולי אחשוב על זה עוד פעם, שאולי זו נתינה מדי גדולה בשבילי ובסוף אתחרט. אפשר לתרום לבוני-עולם מאתים שקלים לזכותה, לא חייבים את כל הסכום. אבל אני, בדחף ובסערה של יולדת טריה לא ויתרתי. "את כל הסכום", הפצרתי בו, "אנא. זו תהיה המתנה הכי משמחת בשבילי".

כך היה. 

למי לתרום את הכסף לא היתה לנו התלבטות אפילו רגע. המחשבה על לאה הגבורה הזו שמאחורי הוילון, לאה שאוספת את שבריה ואת שברי חלומה ומתוך ים הכאב דולה גם חיוך חם עבורי, אשה המרחפת בענן צחור של אושר שמעולם לא זכתה לגעת בו בעצמה – לאה הזו עמדה מולי כל העת. מי שומע אותה שם, ברגעי האכזבה הנוראים הללו? איפה היא מרשה לעצמה לשים ראש ולבכות בלי לשבור עוד יותר את לבבות הקרובים והיקרים לה? מי נותן לה כוח להמשיך ולהתמודד? מי עוזר לה לגייס את סכומי העתק שמן הסתם נדרשים כדי לגשת לנסיון נוסף, אצל טובי הרופאים שאולי טרם ניסתה, עם עזרה רפואית חדשנית ויקרה להחריד שאולי יביאו סופסוף את הנס?

אף פעם לא העמקתי מדי בבוני עולם ובפעילותו אבל ידעתי שזו הכתובת. ואם יש מישהו שיכול לעזור באמת ללאה, בשעות הקשות כל כך, זה הם, רק הם.

בעלי לא ויתר וקנה בכל זאת משהו קטן. שרשרת נחמדה וזולה, חיקוי לא רע לשרשרת היקרה שתכנן במקור. ענדתי אותה בשבת הראשונה בבית,

ניגשת להדליק את הנרות. עמדתי ככה, מול הנר החדש המצטרף אל שולחן השבת שלנו וחשתי את עצמי מיליונרית כמו שלא חשתי מעולם. תינוקת רכה עטופה בשמיכה ורדרדה נחה בסלקל שלצידי ושלושה בנים מסולסלי פאות הקיפו אותי במבט אוהב. ילדים. וילון דק של בית חולים כמו רטט מול עיני ברוח דמיונית, מפריד בין המרקם המתוק של חיי לבין מה שלא זכו בו נשים רבות אחרות. ילדים. אח, כמה מתוק האושר הזה. כמה לא פשוט הוא, לא מובן מאליו. כמה שרשראות היתה לאה נותנת, כמה כסף וזהב היתה שוטחת כדי לזכות בתינוק אחד, רק אחד, אל ביתה הריק. ולי נתת ארבעה כאלו, אלוקים, ככה, בחינם לגמרי, עוד בטרם ידעתי לבקש… בכמה אור ברכת אותי, השם הטוב.

עברו חודשים. הנסיכה שלנו חגגה את יום ההולדת הראשון שלה. רצה ברגליה השמנמנות בין חדרי הבית וכבר החלה משבשת במתיקות כובשת מילים ראשונות. ויום אחד אני משוחחת עם אחותי המאושרת אשר בבית ההחלמה, שומעת ברקע את הפעייה הענוגה בעולם. "יש כאן אשה עם ספור כל כך מרגש", משתפת אותי אחותי, "תאומים ראשונים אחרי  חמש עשרה שנה עם המון סיפורי אכזבות קשים בדרך. הרופאים כבר לא נתנו להם תקווה, אבל בוני עולם לא הרשו להם להתייאש ו—"

אני כבר לא מקשיבה. "קוראים לה אולי לאה?" אני שואלת בקול צרוד, היסטרי כמעט.

"לא יודעת שם פרטי", אומרת אחותי, "אני שומעת איך קוראים לה מדי פעם. 'גברת ש', לתינוקיה'…  לראות איך היא רצה לשם בעיניים קורנות זה פשוט לדמוע מהתרגשות"…

"תסתכלי רגע", אני מפצירה בה, להוטה, "תבדקי אם קוראים לה לאה, בבקשה ממך"…

היא צוחקת עלי. "ואם? לאה זה שם נפוץ כל כך. מה זה יגיד לך?"

מה זה יגיד לי? אני בעצמי לא יודעת, אבל בכל זאת.

העגלה משקשקת לכיוון התינוקיה. הקליטה מתעמעמת. "כן", אומרת לי אחותי אחרי רגע ארוך. "הסתכלתי על עגלות התאומים בחדר התינוקות. לאה ש', כתוב שם"…

וילון דקיק צף פתאום מול עיני הדומעות. וילון שכיסה בדומיה על מסכת חיים למודת כאב וגבורה. זו את, לאה ש'?

הלב שלי לחש לי שכן. "אתה שומע?" התקשרתי אל בעלי מיד, נרגשת כולי, "אתה זוכר את הפנינים שקנית לי? את השרשרת המלאכותית ההיא, הזולה? אז זהו, שהיא לא זולה ולא פשוטה בכלל. היא המתנה הכי אמיתית והכי מיוחדת שיש בעולם!"